אפריל - ספטמבר 2013
מירית בן נון
דונטיין סיסנרו
מאיה כהן לוי
טל מצליח
גלוקאלי מציעה התבוננות ביחסים המורכבים בין המקומי לעולמי. השאלה המלווה את התערוכה עולה בתחומי דעת שונים: האם הכפר הגלובאלי מאפשר קיום זהויות מקומיות נפרדות? האם מה שנדמה כזהות מקומית מובהקת הוא למעשה חלק מתוך שלם אחד גדול? האם צבעים, דוגמאות ומקצבים המהגרים ומופיעים בווריאציות במקומות שונים בעולם, מייצרים מכנה אסתטי משותף?
נקודת המוצא בתערוכה הם בדי הבטיק האפריקאים. השימוש בבדים נפוץ בארצות שמדרום לסהרה ושזור במרקם החיים הפוליטי והחברתי. עם זאת, בחינה מדוקדקת של היסטורית עיצוב ויצור הבדים חושפת קשרי מסחר חובקי עולם: אריגים אירופאים היו מרכיב חשוב בסחר החליפין במערב אפריקה מאז המאה החמש-עשרה ונסחרו תמורת זהב ועבדים. מראשית הסחר, יצרני אריגים ויזמים אירופאים מצאו חשיבות רבה בסיפוק הצרכים האסתטיים של השוק המערב אפריקאי.
כניסתם של בדי הבטיק לאפריקה החלה בניסיון של מפעלים הולנדיים לשבור את תעשיית הטקסטיל המקומית באינדונזיה, מושבה הולנדית דאז. לקראת סוף המאה התשע-עשרה, מפעלים בעיר ההולנדית הארלם ייצרו חיקויים לבדי בטיק מהאי יאווה, אולם הצרכנים האינדונזיים דחו את החיקויים בשל איכותם הירודה. במהרה מצאו הסוחרים ההולנדים שוק חדש - תחנת המסחר ההולנדית בחוף הזהב (גאנה כיום). תוך שנים ספורות, מפעלים באנגליה, שוויץ, צרפת ואפילו יפן ייצרו בדי שעווה שיועדו למכירה בשווקי מערב-אפריקה. סוחרים ויזמים השקיעו זמן ומאמצים במיפוי הצרכים וההעדפות המערב-אפריקאיים על מנת להתאים את הייצור לטעם המקומי.
עם קבלת עצמאותן בשנות הששים, ולעתים אף כאקט סמלי, מדינות רבות באפריקה הקימו תעשיות טקסטיל משלהן ובחלק מן המקרים הצליחו לדחוק את רגלי מתחרותיהן שמעבר לים. ראשי המדינות החדשות קראו לבני עמם להתלבש בלבושם המסורתי. למרות שבדי הבטיק משמשים בכל רחבי מערב אפריקה ומרכזה, גלוקאלי מציגה בטיקים עשויים בעבודת יד או במכונה מגאנה, מדינה עם מסורת אריגים עשירה במיוחד.