בגוף אני נראת

שיח הזהויות הנהוג כיום אינו מכיר בכך שטבעה של תרבות הוא השוני, ובכך שמתחים בלתי-פתורים הם הרוח החיה המפעמת בה. לפיכך, המושג רב-תרבותיות, בעיקר בחברה הישראלית, אינו אומר דבר. מבלי להמעיט בחשיבות הצלחתו של המאבק לתת במה וקול לאמנות שאינה מהזרם המרכזי, יש להביא בחשבון את האפשרות שתכופות הוא מותיר אותנו עם אותן עדשות. עדשות הצבועות בצבעי המוכר, המערבי ובעיקרו של דבר הגברי והלבן. יתר על כן, הוא נותן תוקף ל"אחר" במידה רבה מתוך קוד האימות שלו עצמו. על כן, האחר והשונה אמנם קיבל תפקיד משמעותי ב"משחק הרב-תרבותיות" ו"הועצם" בתוך כך, אך נותר מחוץ למיינסטרים הישראלי, המניח עצמו – עדיין – כשלם הומוגני ואוניברסלי. יצירתה של ה"אחרת" עודנה נמדדת אפוא באמות המידה של ההגמוניה, ועודנה מומשגת בשיח תולדות האמנות האירופוצנטרי.
כתוצאה מכך, הפוליטיקה והפרקטיקה שמעניקות תשומת לב לשונות משמרות מנגנון של "אנחנו" ו"הם" שאיננו מאפשר הזדהויות אלטרנטיביות וחוויות שמחברות. התערוכה "גוף מקומי" מציעה לבחון את ההיבטים השונים של זהויות סובייקטיביות של אמניות כרצף גמיש ולא נוקשה, שיוצר מרבד זהויות שמרכיבות את הישראליוּת מבלי לקבעה.
האמניות שנבחרו להציג בתערוכה פותחות צוהר אל החוויה האישית והקולקטיבית של היות אישה ואמנית יוצאת קהילה שונה ואחרת בחברה הישראלית. כל אחת מהן מתמרנת בין הביוגרפיה הייחודית לה לבין דיון פוליטי פמיניסטי, ובירור רפלקסיבי וביקורתי כלפי קהילתה והחברה הישראלית בכלל. מרביתן מנכיחות את הגוף האנושי ובוחנות באמצעותו את החורג והדומה, את שייכותן ואת הדרתן. במקביל, הן אינן זונחות נושאים של אתניות, מיניות, מגדר וגזע. כך שמן העבודות כולן עולים מושגים של זהות מרובדת והתרסה כנגד רדידות הכללתן תחת קטגוריה חברתית מונוליתית – "אתיופית", "דרוזית", "בדואית" או "מבקשת מקלט".